ראשית שייטת הצוללות

גישושים ראשונים

עם סיום מלחמת העולם העצמאות מנה חיל הים שלוש פריגטות מעודפי הצי הקנדי, ומספר קורבטות ונחתות מיושנות - אניות מעפילים לשעבר. אולם כבר אז החלו לחשוב על התעצמות הכוח הימי, לרבות צוללות.

בשנות החמישים פתחה צרפת בפני ישראל את בתי הספר הצבאיים שלה ונציגים מחילות צה"ל יצאו להשתלם בהם.

יקותיאל נץ פיק היה קצין חיל הים הראשון שנשלח בשנת 1950 לקורס נשק תת-מימי בטולון.

הקורס נמשך שנה, ונלמדו בו גם לוחמה נגד צוללות וצוללות. מי שהשלים את פרק הצוללות היה בעברו סגן מפקד צוללת.

לדברי יקותיאל הוא לא נשלח להשתלמות כחלק מתוכנית סדורה להכנת תשתית לרכש צוללות, אלא כניצול הזדמנות שנקרתה לחיל-הים.

מאוחר יותר נשלחו קצינים נוספים לאותו קורס: משה ברקאי (מורגנשטרן) ואלי בראון (בחבוט). אולם נושא הצוללות לא זכה עדיין לתשומת הלב הראויה.

גישושי רכש ראשונים החלו באקראי בדצמבר 1953 בעת ביקור סא"ל צבי קינן בהולנד, כאשר נשלח לאתר משחתות לחיל-הים. במהלך דיונים עם חברת N.V.S.Bהתברר לו שהיועץ הטכני שלה, המהנדס גנינג, הוא מומחה ידוע לבניית צוללות.

קינן נפגש עם גנינג והלה סיפר לו על צוללת חופית, בדחי כ-200 טון, אותה הוא מתכנן. גנינג אף הביע נכונות להתאים צוללות אלה לצרכי חיל-הים.

נושא הצוללות הובא לדיון במפקדת חיל-הים בינואר 1954, אך מפאת מחסור בנתונים ובניסיון בכלי שיט מסוג זה, התגלו אי הבנות ביחס לסוג הצוללת הרצויה, לתכונותיה ולתפקידיה הקרביים.

רק בשלב מאוחר יותר, בחילופי מכתבים בין מפקד חיל-הים ונספח צה"ל באיטליה, הוגדרו דרישות חיל-הים והתכונות היסודיות של צוללת המתאימה לצרכינו. כן נקבעו שלבי הטיפול הבאים בנושא, ונוסחו דרכי הלחימה האפשריות שהתבססו על ניסיון שתי מלחמות העולם:

התקפת כלי שיט של האויב בקרבת נמל והטלת מוקשים במבואותיהם.

שמירת חופים.

סיורים ארוכי טווח (לאורך קווי הספנות שלנו).

פעולות משולבות עם יחידות אחרות של חיל-הים (בעיקר לצורך ליווי).

תקיפת קווי ספנות של האויב.

הנטייה הייתה לכיוון צוללות קטנות שנמצאו באותה עת בשירות ציים אחרים.

ביולי 1954 שוב יצאו להולנד סא"לצבי קינן, שייצג את מחלקת מבצעים, וסא"ל אברהם זכאי ממחלקת ציוד, על מנת ללמוד את בעיות הארגון והתחזוקה של צוללות בצי ההולנדי.

החומר באדיבות אתר הצוללות הישראליות

  http://www.submarines.dotan.net